עמונה 2006

נטע הררי, פברואר 2012

כסדרה של בובות מטריושקה, בנויים בתינו זה בתוך זה. הבית הלאומי וביתנו הפרטי. בשר הגוף הבוער ובית נפשנו הקורסת. אני מבקשת לתאר את הכוחות הקורעים. אני מבקשת את החורבן. 

את רגע הפלישה, את המגע הגופני. את חדירת המפרק אל המציאות,
זירת התנגשות שהיא גם זירת התשוקה. מרכיביו הבסיסיים של הכוח, התנועה, השינוי וההרס.

כמו סכר העצמות הנפרץ, מתפרק  בית הציור שלי. הריאליזם נקרע על ידי המופשט ועל ידי כתמי צבע ישירים מהפלטה. בשביל האלימות הזו צריך לייצר מגע גופני,  גם עם הבד.   

אני היא הכוח שמבקש לפנות את יושבי הבית, בלי רחמים.
אני היא המכשפה שרוקחת ומבקשת לשנות את המציאות.

מכשפה שנגמרו לה הסוסים, כשם שירה של רחל חלפי, הוא שמה של סדרת עבודות המתארת ערעור של מבנה, של בית. הבית שלי.

+ + + + +

מכשפה שנגמרו לה הסוסים/ רחל חלפי

פַּעַם דּוֹהֶרֶת עַל סוּסִים דּוֹלְקִים
עַכְשָׁו כֻּלָּם פֶּחָם.
שָׂרַפְתִי אֶת כָּל הַגְּשָׁרִים מֵאֲחוֹרַי.
פַּעַם חוֹצָה תְּהוֹמוֹת בְּתוֹךְ אֵשׁ וְגָפְרִית
עַכְשָׁו אֵין לִי אֵשׁ לַחֲצוֹת אֶת הַמַּיִם.
חָשַׁבְתִּי אֶדְהַר עַל נְמֵרוֹת.
הֵן מְקַנְּנוֹת עַכְשָׁו בְּתוֹךְ
שַׂעֲרוֹתַי. חָשַׁבְתִּי אוּכַל לַעֲבֹר אֶת הַתְּהוֹם
עַל גַּב עֲנָנִים. הָעֲנָנִים נָפְלוּ
מִתַּחַת לְרַגְלַי.
עַכְשָׁיו אֲנִי דוֹלֶקֶת אֶל מְחוֹזוֹת חֶפְצִי הָרְחוֹקִים מֵרְחֹק
עַל גַּבֵּי טֵרוּפִים בֻּרֻּדִּים שְׂעִירִים זְרִיזִים.
עַכְשָׁו אֲנִי עוֹבֶרֶת בֵּין שְׁתֵּי גְדוֹת הַתֹּהוּ
עַל גַּבֵּי הַתֹּהוּ.