על טראומה, גירוש והחלמה
נטע הררי נבון, מכשפה שנגמרו לה הסוסים, גלריה עינגע 2012

ליאור יניב, 2012

***

"בְּשִׁפּוּלֵי גּוּפִי יֵשׁ מַסּוֹת אֲפֵלוֹת
שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד שֵׁם
בְּסֻלַּם הַצְּבָעִים הָאָנֶמִי
שֶׁלָּכֶם"

(מכשפה משוחחת על סולם צבעים, רחל חלפי)

טראומה

בסצנת השיא של התערוכה- ציורי הפינוי, על האלימות החבויה בהם יחד עם האסתטיקה המהפנטת של המאבק, מזמינים את המתבונן לחדור את השכבה החיצונית של הסיפור ולהגיע אל השכבה שמתחת, אל טבורו של האירוע, אל מקום המצאה של הטראומה. זוהי מציאות המבקשת להתפרש לא על פי הכללים החדשותיים (News) אליהם העין מורגלת ולא על פי הצפנים המקובלים המשסעים את החברה הישראלית. העבודות המספרות את סיפור חורבן הבית, הפירוק והשבר הלאומי, מציפות את החוויה הפרטית של הבית המאוים, סיפור האלימות והפתולוגיה, ושואבות את העין אל החדר הסגור, הקריפט, הכוך, החומרים שמתחת לחומרים, בהם כלואה הטראומה האישית, הפרטית, סגורה, רוחשת, מבעבעת מתחת לחומרי החיים.
המאפיין המהותי של מציאות פוסט טראומטית מוגדר בפער בלתי ניתן לגישור בין עוצמת הטראומה שאותה חווה הקורבן, טראומה שנמצאת מחוץ לטווח ההתנסות המוכרת, לבין יכולתו של הקורבן להבין ולזכור את פרטיה ולדווח עליה במילים (Caruth, 1995). האירוע הטראומתי מעמת את הנפגע, וגם את המקשיב או הצופה לעדותו, עם גבולות יכולת ההבנה שלו, שכן במהותה "האמת ההיסטורית" של הטראומה היא בלתי נתפסת ומבחינה רציונאלית היא אינה ניתנת לגישור. "האמת" של המאורע הטראומתי, היא בו זמנית האמת האמפירית של הטראומה (התרחשותה הקונקרטית וההיסטורית) מולחמת יחד עם אמת אי המובנות של האירוע.
הציורים של הררי-נבון נעים כל העת על ציר ההבנה ואי ההבנה – או הקבלה ואי הקבלה של הטראומתי, ומתעמתים ללא הרף עם אפשרות ההחלמה. הררי-נבון מתעקשת לפרוע את הסוד הטראומתי ממנוחתו, לפתוח בכוח את חדר האוצר בו הוא כלוא, לשחרר את התכנים המאיימים ולהרחיק אותם ממנה. אולם המעבר לנרטיב של זיכרון או שיחזור הוא בהכרח מעשה של השטחה ורדוקציה עבור הציירת, מחיר שהיא אינה מוכנה לשלם.
בעבודות מוקדמות של הררי-נבון ("שושלת", "שחרחורת") הרתיעה מפריצת הצפנים שכרוכה בעיבודם של החומרים הטראומתיים התבטאה בשתיקה. במצב בו הנפש כאילו מורדמת, והאירועים נרשמים בה כמו בעצמם, ברישום שקט, אילם ולא נמצא במודע. בשל אופייה של החוויה הטראומתית, שהיא נקלטת ומאוחסנת כזיכרון חבוי המקבל את תוקפו רק במקום ובזמן אחרים, הררי-נבון הציגה בעבודותיה המוקדמות קווי מתאר של נוף ספק ביתי ספק מרוסק, שרישומה של המציאות שרטט אותם בקווים אלימים שיכלו להתגלות רק בדיעבד. בתערוכות הקודמות תחושת הקושי הנפשי שעטפה את היצירות כולן התפרקה עם הניסיון לאחוז בדימוי קונקרטי בודד שיעזור בפענוח הטראומה, וזו נותרה אפופת מסתורין.
הררי-נבון הבוגרת אמיצה יותר. כעת פורעות העבודות את השתיקה המסורתית של הציירת ומבקשות לאמץ להן קול קולקטיבי, רחב, משופע דימויים מוכרים, על מנת לדובב את הפצע. אולם מכיוון שההתנסות הטראומתית היא לא רק מפגש עם הבלתי מובן, שתוצאתו היא אימה, חוסר אונים ואלם, אלא גם מסע בזמן ללא זמן המשמר את עוצמתו - הררי-נבון נמצאת כל הזמן בדיאלוג ומאבק עם כוחותיו האימתניים של הפצע.

זיכרון

המורשת הנרטיבית והמדויקת של הררי-נבון הטיבה להתבטא בעבודות מוקדמות שלה בייצוגים ריאליסטיים ושושלתיים מובהקים. הדמויות המתפרקות המופיעות במהלך הפיגורטיבי הנוכחי של הציירת המתבגרת חושפות את הדיאלוג והמאבק הפנימי שלה. כעת ברורים לעין הכוחות שמזינים את יצירתה, מקורות ההשראה הנובעים בעת ובעונה אחת מתוך המשכיות ומתוך ערעור. בציורי פינוי עמונה היא מטעינה את המהלכים האלימים במשמעויות הפוכות לאלה המקוריות וחושפת בהם נקודות כוח ונקודות עיוורון. מהפינוי הגברי והאלים, מחלצת הררי-נבון, אמירה נשית חתרנית המבקעת את דימויי הבית (המשויך לרוב לנשיות), ומפרקת את דימויי החשיבה והמבנה הפטריארכלי. הררי-נבון בוחרת בדימויי הפינוי האלימים, או בדימויי גוף המרמזים לדימויים פורנוגרפיים ובעצם עסוקה בחשיפת הנרטיב הגברי המושקע כולו בדימויים ותיאורים אלימים שדרכם מתעצבת הסובייקטיביות הנשית . דימויים אלה, נדמה שהיא צועקת, חונקים את עולמה, ומנשלים אותה מביתה שלה, זה הפרטי (מהגוף, המין והנפש) וזה הפוליטי (הכללי, ההגמוני, השולט). בהפקעתם של הדימויים הגבריים המקובלים מהקשרם הפוליטי המובהק מציעה הררי-נבון צורת שיח חדשה המערערת את עקרונות החשיבה המקובלים. היא אינה זורקת את משימת פירוק הצופן לפתחו של הצופה אלא לוקחת על עצמה, על גופה שלה, את אלמנט הפירוק. היא מעמידה את עצמה כמכשפה, כחריגה חברתית המעניקה לסדר התרבותי את המבנה שלו משום שהיא זו שמשקפת את המגרעות שבמבנה ואת הסתירות שבו. היא מאיימת על גבולות הסדר הנוכחי אך בו זמנית מבינה שהוא הכרחי לה לצורך הגדרת הגבולות והשמירה עליהם. בפער הכמעט בלתי אפשרי הזה, מתקיימות העבודות של הררי-נבון.
עמדה
הררי-נבון ניגשת אל לב הקושי כמכשפה על סוסים, דימוי אותו היא שאלה מהמשוררת רחל חלפי העוסקת רבות ביצירתה בשירי מכשפות, שגם קובצו ופורסמו בקובץ שירים מיוחד בשנת 2009. המכשפות של חלפי ושל הררי-נבון חיות ביקום הפנימי של שתיהן, רוקחות בו את האומנות שלהן ומשליכות בתוכו אש. הן נותנות תוקף לעוצמות ענקיות שבוקעות מתוך שתי נשים יוצרות, למערכת של קסמים אומנותיים שפורצים מתוך שתי נשים שקטות. ההקשר ההיסטורי-סוציולוגי ממנו שאלה חלפי את דמות המכשפה הופך את הדימוי האגדתי לסמל לכוח נשי מאיים, שהחברה ההגמונית, הגברית מיסודה, מוקיעה, מדכאת ובסיכומו של דבר, מעלה על המוקד. אולם שירי המכשפות של חלפי הופכים באירוניה את משמעות הסמל. מצד אחד, גלריית המכשפות המרהיבה שהיא מציירת מאוכלסת בנשים עצמאיות, מיניות, בעלות כוח יצירתי מופלא, המתריסות ללא הרף כנגד הסדר הקיים ויכולות לו. מצד אחר, הן גם נשים ארציות, פגיעות מאוד, תוקפניות, אחוזות לבטים ומלאות חמלה, המאיימות לעתים קרובות דווקא זו על זו ונמשכות לא אחת אל אש המוקד כאל מקור חום זמין ובטוח. זו מטאפורה המניעה את הקורא היישר אל נפש היוצרת, ואכן, שירי המכשפות כולם מלא בשורות ארס פואטיות כמו:

"מִלִּים שֶׁאִבְּדוּ אֶת כּוֹחַ הַנְּבִיטָה
אֶת צְלִיל הַמַּעְיָן... נִשְׁבָּרוֹת לִי בַּפֶּה, בַּשִּׁנַּיִם
וְאִם הֵן לֹא נִשְׁבָּרוֹת
אֲנִי שׁוֹבֶרֶת אוֹתָן
לְהוֹצִיא לְעוֹלָם לְשׁוֹן"

יותר מכל הסובייקטים המודרים הנשיים השייכים לקבוצת מסמני הכשל החברתי, המכשפות הן הקבוצה המתריעה ביותר בפני המערכת סימבולית וזו המשפיעה עליה יותר מכל. המכשפות הן הנשים שכדי לחמוק מתלאות ניצולן, הכללי, המשפחתי, המיני, בוחרות בסבל ראוותני בפני קהל של גברים. כך גם הררי-נבון במופעה הראוותני בזירה הגברית של פינוי, ואלימות.
ההוגות הפמיניסטיות הלן סיקסו וקתרין קלמנט בספרן "זה עתה נולדה", אחד הטקסטים המכוננים למחשבה ויצירה פמיניסטית, מתארות כיצד מופעה של המכשפה בהיסטוריה התרבותית בעצם נותן את רשות הדיבור אל הגוף הנשי ומבטא בתנועה, וברטוריקה טרופה את תשוקותיהן, מיניותן, זעמן והתנסויותיהן של הנשים המושתקות בתרבות הפטריארכלית (אשור, 2006). ניסיונותיהם של הגברים ברדיפתן והשמדתן של המכשפות ביטאו חרדות גבריות מול כוחה ומיניותה של האישה. מופעה של המכשפה מנתחות סיקסו וקלמנט, נתפס כמגלם את "חזרת המודחק" , הדף מידע המעלה את גל התכנים המאיימים המוצפנים מתחת לרקמתה של החברה.
הררי-נבון מאמצת אל גופה את המכשפה של חלפי, נצמדת אליה בטיסה מהירה מעל כל התהומות הנפשיות, ובעזרתה הופכת את התכנים הקיימים בהם, למופע ראווה של תשוקה, תנועה וכאב המתעקש להתפרץ ולהיכנע בו כל הזמן. למופע של אמת נשית חזקה המשתמרת רק מתוך הסבל, וקוראת לכישוף – למעשה הציור - שיחלץ אותה.
בחירתה של הררי-נבון במכשפה ללוות את העבודות מאמצת את גישתם של סיקסו וקלמנט הקוראות לחתירה בלתי פוסקת תחת מערכות הידע הדכאניות, להמללתם מחדש של נרטיבים כלליים דרך נקודת מבטן והתנסותן של נשים. המכשפה משמשת לחיבור כל קצותיה של תרבות שקשה לחיות בה, כמסמלת את מי שיכולה באורח דמיוני על גבי המטאטא שלה להתעופף מעל גבולות המציאות ולעבור אל צדו של הטבע, של הרוח של הלא אנושי.
אם הררי-נבון פעלה תמיד בתוך השיח כסמן המופנה אל המסמן הנגדי - מהנשי אל הגברי ובתוך כך החניקה את האנרגיה והקולות השונים שבתוכה, כעת- רכובה על מטאטא, טעונה באנרגיות קוסמיות היא טסה מעל התהומות, עזה, משולחת רסן, מנתרת מעל גבולות הגוף שלה, גולשת מעבר לקצה, מסיגה גבולות, בלתי מאולפת, משחרר כוח שנראה היה עד לרגע זה דמיוני. הררי-נבון המכשפה הופכת להיות מי שבעצמה מגרשת את ה"דיבוק", משרטטת נרטיב פורקן רגשי עוצמתי דרכו יכול הסובייקט להשתחרר מן האפקט הכאוב הכרוך בפירוק והתמודדות עם הזיכרון הטראומתי.
במהלך אסרטיבי ומבוצע היטב הררי-נבון אוחזת ביסודות מה"גברי", עוסקת ביסודות החתרניים של האומנות ומאבחנת את האופן שבו האמנות מעצבת את התודעה הפסיכוסקסואלית ואת יחסי האני והאחר. היא מתכתבת עם הוגות פמיניסטיות חשובות (כמו סיקסו) העוסקות בדבר ההנחה הבלתי מעורערת של כוחה המשחרר והבורא של היצירה, ומגלה את היסודות העוצמתיים שבתוכה. במהלך הכפפתה של המציאות אל יצירה נשית שמה הררי-נבון דגש על הציור כמהלך פמיניסטי עקרוני, ומנכיחה בכך קיומה של מציאות נשית, עצמאית, קסומה וחזקה.

גאולה?

אולם רגע לפני תום המהלך הזה קוראות העבודות אל הצופה לעצור. אמנם כל ביטוי אומנותי כפוף בהכרח לאידאולוגיה מסוימת, אולם הציירת אינה מבקשת לעשות כאן מעשה פוליטי או דידקטי. לפני הכל הררי-נבון מתעניינת ברצף הרגשי שהיא מעבירה את הצופה בעת המפגש עם העבודות. המפגש הראשון עם הציורים מייצר אצל המתבונן תענוג חושני אלים ועצוב. הררי-נבון, בהכפפתם של דימויים מוכרים לתוכן מורכב, כאילו מכוונת לאנרכיה גורפת מבחינת משמעות הדימויים ואינה מפחדת כלל מחוסר משמעות מוחלט. רק ברווח שבין הידיעה לסתירה, יודעת הציירת המיומנת בפיצוח קודים נפשיים, יוכלו התכנים המאיימים להיטמע ולעבור הלאה. רק כך, בתהליך דיפוזי משותף לציור, לה ולצופה, יוכלו להתפרק ולהיעלם. רק כאשר פורק הצופה מהמגננות הפרטיות שלו, מהופנט מהאלימות המתפרצת, מכוחן האינסופי של העבודות, רק אז יוכל לעבד את הכאב הדו צדדי וחורבן המשמעות שמלווה אותו. רק אז יוכל להתחבר אל הבלתי מובן, המושתק, אל הפצע ומכאן אל הגאולה אותה היא מבקשת לקבל.

ליאור יניב, החוג לספרות
אוניברסיטת תל אביב