ביוגרפיה
 

נולדתי ביהוד, ישראל, בשנת 1970, הבכורה מבין ארבעה ילדים לרחל קלר (נ. בביאליסטוק, פולין, להורים ניצולי השואה) ולמנשה הררי (נ. בתל-אביב להורים שעלו מתימן). 

למדתי בבית הספר התיכון לאומנויות תלמה ילין בגבעתיים.
לאחר השירות הצבאי למדתי באקדמיה לאמנות ועיצוב ״בצלאל״ בירושלים, בחוג לתיאטרון ועיצוב תפאורות באוניברסיטת תל-אביב וב"מדרשה" לאמנות, המכללה האקדמית שבבית ברל.

הציור עבורי היה מגיל צעיר הזירה החיה של הגוף. הוא קשור לאזורי חיים, תשוקה ויופי.
הוא גם קשור למקומות של אילמות וניתוק.

המהלך המקשר מסדרת העבודות (vertigo inbox (1 (מוזיאון תל אביב, 2008) לעבודות מ"מכשפה שנגמרו לה הסוסים" (גלריה עינגא, 2012) מאפיין דינמיקה של התפתחות פנימית וציורית, של עבודתי בשנים האחרונות.
"ורטיגו" היא סדרה של עבודות שבהן סיטואציה קיצונית לא רק מהווה נקודת מוצא לציור אלא גם טריגר לחקור אפשרות של היפוך רדיקלי בסדרי עולם וההלם של מה קורה אז.
ב"ורטיגו #1" מבנה קרעים נשען על נקודת בלימה אחת ונקודה אדומה זו מסמנת "אין כניסה". כמו בכל עבודותי, הרובד הפסיכולוגי של הסיטואציה הפרטית מקרין כמו מאליו על הקשר רחב הרבה יותר, סביבתי קולקטיבי.

הציורים המאוחרים יותר (2011) מבוססים על דימויים הלקוחים מתצלומי עיתונות ומתייחסים לסיטואציה קונקרטית, פוליטית, אלימה של פינוי בתים (עמונה). במובן הרפלקטיבי של הציור אני משליכה את עצמי למאבק לאתגר את הריאליזם המסמן זיקה למציאות ומתמודדת עם החיץ בינו לבין המופשט. במובן הפסיכולוגי הדינמיקה מורטיגו לציורים של 2011 היא מהלך המכוון פנימה, לחרב [החרבה] מערכות, הרס שמובנו רדיקלי-פורה. המדובר בהתמודדות עם מבנים פנימיים ביותר של חשיבה, דפוסי התנהגות וזהות. אם ב"ורטיגו #1" כל שנותר ברקע תחושת- האיום הוא הזדקקות אנושית במובנה הראשוני ביותר של הישרדות, הרי המאבק בסדרה המאוחרת מהדהד ומשקף תפנית שפותחת פתח להתבונן במערכת כוחות בעולם ובמערכות יחסים.

התהליך שמדבר אלי הוא שמהמקום מלא האלימות מתחוללת טרנספורמציה או מעבר למקומות של רקמת חיים, אינטימיות, מערכות עדינות של אנשים ושל טבע.