נטע הררי - (Vertigo Inbox (1

ורדה שטיינלאוף, 2008

גופה של הצעירה מוטל דומם על הכביש. שערה הפזור המתולתל והשחור מקיף את ראשה כמו מסגרת. פיה לא נראה, רק צל פניה וצדודית סנטרה ואפה. כל דמותה משדרת ארוטיות ותשוקה השזורים במוות. מצד אחד, נדמה שזוהי סצנת אימה, העושה שימוש באלמנטים מגדריים המועצמים במשיחות מכחול צבעוניות, בדומה לסצנות מסרטיו של דיוויד לינץ [Lynch]. ובה-בעת, נטע הררי מהתלת בנו בשימוש שהיא עושה בערכים של תעשיית הפנטזיה. היא מביאה את מנגנון האשליה עד לקצה החתרני שלו. אולי זהו חלום רפאים המבקש לפתות את המתבונן?

סדרת הציורים "(Vertigo Inbox (1" המוצגת בתערוכה כוללת גוף עבודות בשמן על דיקט המשתרע בין שני קצוות. בקצה אחד, ציורי נשים שכובות, ונשים בתנוחה מהופכת של סחרור, ורטיגו. בקצה האחר ציורי "המשפחה": אישה, גבר וילדים. הנשים בעבודות של הררי יפות, חטובות גו, צעירות וממגנטות את המבט. הן כמו מתגרות בהרגלי הצפייה של המתבונן וגופן משמש מקור לפנטזיות של תשוקה. אבל בה-בעת, לצד הפיתוי, התשוקה, הארוטיות והמציצנות, יש בסצנות גם אלמנטים מטלטלים של מצוקה, זעזוע ומוות.

האתרים שבהם מתקיימות הסצנות של הררי אינם מקומות מובחנים. אלה אתרים של אי-מקום; נופים סהרוריים אבל לא הזויים; מקום קונקרטי שהאמנית משבשת בו פרטים מזהים ליצירת נוף מופשט ותחושה מתעתעת. הצבעים הבוטים שבהם היא משתמשת - ירוק זוהר-רעלי, אדום סנגווני וצהוב צובט-נשכני – עוטפים את הדמויות הנשיות. לדבריה, היא מתחילה ברישום בעיפרון ולאחר מכן מוסיפה את הצבע כאלמנט של חוזק וברק באופן פתייני ואלים בו-בזמן. אופן הנחת הצבע יוצר חומריות קלילה ומשפיע על הפיגמנט ועל אופן התקבעותו על מצע הדיקט, והמחווה הציורית נעשית מלאת חיים ותנועה. אבל מחווה זו מלווה גם במחיקת הצבע ופציעתו באמצעות חומרים כימיים או באמצעות שפשוף הצבע וחשיפת הצבע הלבן של שכבת הבסיס.

הרושם המיוחד הסוחף את המתבונן מוקרן מתוך האור הנובע מן הציור. כתמי האור הממלאים את עבודותיה של הררי ממגנטים את העין ומוסיפים לאווירת המסתורין. הפגיעוּת המוחשית הנובעת מהציור מנוסחת באמצעים טכניים וצורניים ומוסיפה לסבך התחבולות הציוריות. נטע הררי בודה את המציאות באמצעות הצילום. היא מביימת ומצלמת סצנות (במצלמה או בווידיאו) תוך שימוש בגופה או בנשים קרובות לה, ולאחר מכן משתמשת בתצלום או בסרט כבסיס לציור. האירוע הממשי-הבדיוני, הלא-מסוכן אך מפחיד, הבנאלי-האקזוטי, האפשרי-הפנטסטי מתנקז אל תוך מרחב הציור, והאמנית משתמשת בו כחומר גלם לעבודתה. היא בונה באמצעות הצילום מילון צורות עצמאי, והציור מטפל בצורות אלה ומעבד אותן באופן שמרחיק אותן מן המקור. כך, ברגישות בלתי מתפשרת, היא מצליחה להעביר לצופה בציוריה עולם אישי ולא-אישי בעת ובעונה אחת.

נטע הררי מתכתבת באופן מודע עם דימויים תרבותיים - קולנועיים, טלוויזיוניים ופרסומיים, אבל באופן תמציתי ומזוקק. הדיוקנאות שלה הם גם דיוקנאות עצמיים וגם דיוקנאות של אחרים, במובן זה שהם מבטאים דה-קונסטרוקציה של האני, פירוק של המציאות המיוצגת. הצופה לעולם אינו יכול להגיע למיצוי המשמעות שלהם, שכן המשמעות לעולם אינה מופיעה בצורתה הטהורה, היא לעולם תהיה פגומה.

הדימויים הנשיים כמו לקוחים מתוצרים של התרבות הפופולארית. גופת האישה הצעירה השרועה מול עיניו התאוותניות של המתבונן מעוררת מבט מציצני המרמז על מיניות, זיוף, רדיפה אחר סנסציות. אבל עבודתה של הררי מעלה שאלות באשר לפעילות האקטיבית של המבט המציצני. היא בודקת את הגבולות בין המצב האקטיבי של האמנית/הצלמת/הציירת לבין המצב הפסיבי של האובייקט/המודל. האמנית מביימת את עצמה ואת הקרובים לה כמודל לציוריה בתנועה שנעה בין הפעיל לסביל, בין יצירת סובייקט משמעותי לבין יצירת אובייקט פסיבי, תנועה שיש לה משמעות מטפורית בפעילותה של האמנית כאישה.

התנודות בין מצבים של סובייקט למצבים של אובייקט מערבים מערכת יחסים נוספת - זו שבין האמנית/המודל לבין המצלמה. במובן זה, המצלמה נתפסת כאיבר שלישי במבנה הנשי המשוכלל והמקודד שמייצרים הציורים. הגוף הנשי עובר מטמורפוזה ביצירתה של נטע הררי ומוצג כמין מבנה מנוכר ומרוחק. כדי למנוע את הפיכת הגוף הנשי לדימוי פטישיסטי היא מנתצת ומפרקת אותו באמצעות אסטרטגיות מניפולטיביות המשנות את יחסו של הצופה לציור. התזמור של מבטים שונים - מבטה של האמנית, המבט מבעד למצלמה ומבטו של הצופה – יוצר מצבים סובייקטיביים שונים.

לדברי נטע הררי: הסדרה משתרעת "במרחבים הפתוחים שבין ההר של סיזיפוס לבוסתן של טנטלוס". הפעילות הקיומית חסרת התוחלת של סיזיפוס וטנטלוס היא רק נקודת המוצא. מבחינתי, אלה "כלי משחק שערוכים למסע פתיחה גורלי ולא לתבוסה בלתי נמנעת". על פני רצף המסע הזה קיימות נקודות שבהן חייבים להחליף מסלולי שפה; ליצור אופני קריאה שונים של עצמך ושל העולם. הסדרה הזו מתארת את רגע השינוי; את רגע המרת מסלולי הדהירה של הרכבת. זה רגע הוורטיגו, והוא תמיד רגע של קטל, יש בו מוות. זה רגע שבו מרכז הכובד של ההוויה שלך משתנה, נעתק למקום אחר, עדיין בלתי ידוע. זה כמו לעמוד בלב ים ושהשמים נופלים לך. מה תעשי עד שמפלס המים ירד ותצוץ היבשה ותהיה עוגן לתיבה? הסדרה הזו היא גם על המון תנועה ורעש, שבא על ידי שינוי קטן, ואולי אפילו רק על ההעזה לשינוי, לחצות קו. ולפעמים לחצות קו זה כמו להיוולד מחדש. כי הכול תלוי בנקודת המבט".